פסק-דין בתיק עב"ל 33056-04-10

השופטת רונית רוזנפלד

פתח דבר

1.         המערערת הגישה לבית הדין האזורי בירושלים את תביעתה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי, שדחה תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה מחמת חוסר שיתוף פעולה, עקב אי המצאת מסמכים. בית הדין האזורי (השופטת יפה שטיין; בל 11544/07) דחה את תביעת המערערת, בקובעו כי מקרקעין שבעבידייה והבנוי עליהם, הינם בבעלות בעלה של המערערת. כמו כן קבע כי יש לבחון זכאותה של המערערת לגמלה כמי שמקיימת יחידה משפחתית יחד עם בעלה, ולא כנפרדת ממנו. משכך, ומשלא נמסרו למוסד כל המסמכים והפרטים הנדרשים לחישוב הגמלה בקשר למקרקעין שבעבידייה, דחה בית הדין את התביעה. על כך הערעור שבפנינו, בו אנו מתבקשים להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי, ולקבוע כי זכאית המערערת לגמלת הבטחת הכנסה.

הרקע העובדתי

2.         המערערת נישאה לבעלה מר איסמעיל שנאיטה (להלן- " איסמעיל" או " הבעל"), בשנת 1996, בעודו נשוי לאשתו, מונה שנאיטה (להלן- " מונה"). לאסמעיל ולמערערת חמישה ילדים משותפים, האחרון שבהם יליד שנת 2008. לאיסמעיל גם חמישה ילדים שנולדו לו ממונה, וכן שלושה ילדים שנולדו לו מנסרה, אשתו הראשונה, שנפטרה בשנת 1978.

        המערערת מתגוררת עם ילדיה  בבית השייך להוריה בג'בל מוכבר. על פי הסכמה אליה הגיעה עם המוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעה קודמת שהגישה, המערערת מוכרת על ידי המוסד כתושבת מחודש יוני 2001 ואילך. על פי החלטות של בית הדין השרעי, מיום 29.5.03 ומיום 26.6.03, חויב איסמעיל בתשלום מזונות זמניים לילדיו המשותפים עם המערערת. איסמעיל גירש את המערערת בשתי הזדמנויות. בפעם הראשונה בשנת 1999, ובפעם השנייה בשנת 2006.

3.         אסמעיל אינו תושב ישראל, כי אם תושב עבאדייה שבנפת בית לחם. על פי שרטוט שהגישה המערערת למוסד, שטח חלקת האדמה עליה בנוי ביתו של איסמעיל בעבאדייה הינו 995 מ"ר. השרטוט שהוגש  אינו כולל את המבנים שעומדים על השטח. בשטח זה מתגורר גם וואליד, בנו של איסמעיל מאשתו המנוחה, יחד עם אשתו וילדיו.

        במסגרת ההליכים בבית הדין האזורי, ובהסכמת ב"כ המוסד לביטוח לאומי, התיר בית הדין האזורי למערערת להגיש כראיה ייפוי כוח בלתי חוזר נושא תאריך 16.12.96, לפיו איסמעיל מייפה את כוחו של בנו וואליד להעביר את חלקת המקרקעין בעבאדייה, לאשתו מונה. אין חולק כי במשך כל השנים מאז, מתגורר איסמעיל יחד עם מונה באותה חלקת מקרקעין . באותו מבנה נמצאת דירתו הנפרדת של הבן וואליד, מאשתו המנוחה נסרה.

        4.    כאמור, תביעת המערערת למוסד לביטוח לאומי נדחתה על ידי המוסד בשל חוסר שיתוף פעולה ואי המצאת מסמכים. במסגרת ההליכים בבית הדין האזורי חזר בו המוסד מטענת חוסר שיתוף הפעולה, והוסכם כי יש לבחון את זכאותה של המערערת לגופה, החל מחודש מאי 2007.

פסק הדין של בית הדין האזורי

5.         הדיון בבית הדין האזורי נגע בעיקרו של דבר בשתי שאלות מרכזיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. השאלה הראשונה  הייתה האם יש לראות את המערערת ואת איסמעיל כיחידה משפחתית אחת, או שמא יש לראותה כמי שחיה בנפרד מבעלה, יחד עם ילדיהם המשותפים; והשאלה השנייה הייתה, האם שטח המקרקעין שבעבדייה והבנוי עליהם הינם בבעלות איסמעיל  כנטען על ידי המוסד לביטוח לאומי, או שמא כטענת המערערת, הם בבעלות אשתו מונה, לאחר שהוא העבירם אליה עוד בשנת 1996, כפי שבא לידי ביטוי בייפוי כוח נוטריוני  בלתי חוזר שהוגש לתיק.

6.         בית הדין האזורי בחן את גרסת המערערת, כפי שנמסרה בהודעתה  לחוקר המוסד ובמסגרת עדותה בבית הדין, ומצא סתירות רבות בין הגרסאות. לאור זאת, ולאור התרשמותו הבלתי אמצעית מן המערערת, מצא בית הדין את עדותה של המערערת בבית הדין בלתי מהימנה, ובחר להעדיף על פניה דברים שמסרה לחוקר המוסד בטרם הייתה מודעת להשלכות המשפטיות של דבריה. כך, בנוגע למהות הקשר שהיא מקיימת עם בעלה, כמו גם לגבי הנכס בעבידייה. בית הדין דחה את טענת המערערת לפיה התשובות כפי שנרשמו בהודעות עליהן חתמה לא נרשמו נכון מפיה. בית הדין גם נתן דעתו לכך, שחוקרי המוסד לא הגיעו להיחקר על ההודעות שגבו.

7.         לגופם של דברים קבע בית הדין, בהתייחס למחלוקת הראשונה, כי לא ניתן לראות במערערת כמי שחיה בתא משפחתי נפרד מבעלה. זאת, בהתחשב במאפיינים של חיי משפחה פוליגמית בכלל, ושל משפחתה של המערערת בפרט. בית הדין נתן דעתו לכך, שלא כל המבחנים המופיעים בפסיקה לעניין בחינת הזכאות לגמלה אצל המשפחה הפוליגמית מתקיימים בענייננו, אך קבע, כי בנסיבות המקרה, לא ניתן לראות במערערת ובילדיה תא משפחתי נפרד מבעלה, וכך בלשון פסק הדין:

"אכן, בעניין שבפנינו, לא נבדקו כל המבחנים, ועל פניו התובעת מתגוררת במרחק מבעלה, אם כי מעולם לא התגרשה ממנו. לאור הקביעה כי בעלה מגיע אליה אחת לשבועיים או חודש, פרנס אותה באופן חלקי ואף נולדו להם חמישה ילדים משותפים (כולל לאחר "אקט של גירושין", כלשונה) - לא ניתן לקבוע כי מדובר בתא משפחתי נפרד משל בעלה..." (סעיף 4ו לפסק הדין ).

8.         באשר לשאלה בדבר בעלות איסמעיל על הנכס שבעבידייה, התייחס בית הדין תחילה למבנה הבנוי על גבי חלקת האדמה שם, וקבע, בהתבסס על גרסת המערערת בהודעה שמסרה לחוקר המוסד, כי המבנה הוא בן שתי קומות. בקומה הראשונה מחסנים, ובקומה השנייה שתי דירות - בדירה האחת מתגוררים איסמעיל ומונה, והדירה השנייה בשימושו של וואליד ומשפחתו. בסופו של דיון, ולאחר שבחן את מכלול הראיות שהובאו בפניו קבע בית הדין, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח, כי בעלה העביר את בעלותו על נכסיו שבעבאדייה לידי מונה. למסקנה זו הגיע בית הדין על סמך הודעותיה של המערערת לחוקר המוסד, מהשנים 2002 ו-2005, וכן מהודעתו ועדותו של איסמעיל. בעניין זה זקף בית הדין לחובת המערערת את העובדה, שלא זימנה לעדות את מונה ואת ואליד. בית הדין לא קיבל את הסבריה של המערערת, כי לא זימנה את מונה בשל היחסים העכורים ביניהן, שכן הייתה פתוחה בפניה האפשרות לזמנה באמצעות בית הדין. באשר לייפוי הכוח הבלתי חוזר קבע בית הדין, כי מייפוי הכוח לא ניתן ללמוד אם אכן בוצעה העברת הבעלות בפועל; אין בו כל תיאור של הנכס, של סכום המכירה, ולא נמצא בו כל ציון אם השטח כולל גם את מה שבנוי עליו. כמו כן לא הוגש כל מסמך רשמי בדבר העברת הבעלות למונה. בנסיבות אלה ובהתחשב בעדויות שנמצאו על ידו בלתי אמינות, סבר בית הדין, כי לא ניתן להסתפק בייפוי הכוח שהוגש כדי ללמד על העברת הבעלות. בית הדין ציין עוד כי אין הדבר סביר שאסמעיל העביר לאשתו מונה את דירת מגוריו היחידה, מבלי שהותיר דבר בבעלותו עבור המערערת שהיא אשתו השלישית, ולילדיהם המשותפים.

            בשים לב לכל האמור קבע בית הדין:

"... המסקנה היא, כי יש לראות בתובעת ובבעלה כמי שמקיימים יחידה משפחתית אחת, וכי לבעלה יש נכס בעבדיה בן שתי קומות, ובו קומת מחסנים ושתי דירות מגורים. לאור זאת, ובהתחשב גם בהכנסותיה שלה, כפי שהצהירה, היה מקום לבצע שמאות ולבדוק מה גובה ההכנסה הרעיונית שיש לשייך לבעלה... אלא שהתובעת לא המציאה מסמכים רלבנטיים או תצלומים מספקים מכוחם ניתן לאמוד את שווי הנכס על כל הכלול בו (הדירות והמחסנים) - ולפיכך לא ניתן לתת חוות דעת שמאית בשאלה האם מגיעה לה הבטחת הכנסה חלקית.

בנסיבות אלו ומשהיה על התובעת לעשות כן ולא עשתה - התביעה נדחית." (סעיף 4לא לפסק הדין).

בשולי הדברים מציין בית הדין, כי אמנם הומלץ למוסד לחזור בו מטענת אי המצאת מסמכים, אך לאור המסקנות העולות מפסק הדין, לא ניתן לערוך את השומה. בית הדין קבע כי עומדת למערערת הזכות להגיש תביעה חדשה בצירוף כל המסמכים הנדרשים לבדיקת הזכאות.

הערעור